Memories
2015 – 2016

List of Contributors

Billy Morell

Goodmans one and all:
Fourteen years or fifty, not nearly enough to strip memories of power and wonder. Memories are kept warm and alive, not morbidly but respectfully, by sharing and retelling… but mainly by love and laughter. Such memories are not frozen in time; neither love nor laughter allow for freezing.

A memory: when Tani was 6 or 7 he tried to teach me the Hebrew alphabet as we walked around your neighborhood. After nearly an hour of tutoring, exasperated, tired and unsuccessful, Tani announced: “Uncle Billy, let’s face it, you’re just stupid.” I’m sure it said it with the kind of love with which I recall it. Anyway, he must have been on to something. 7 months later, I still couldn’t get beyond gimal.

Using all that over comes time and distance, I am with you. But still, I sure wish it were in the flesh. Ah, to be in your house now…to share stories, to laugh, to weep, to wonder, to toast, to love, and to be silent… in the flesh.
“Next year, Jerusalem.” I miss all of you.
Billy

Yonina Murciano-Goroff

Dear Goodman family,
At this time of year and always, I think about the many ways in which Tani inspired me. His warm welcome when I was a Bronfman fellow and his dedication to teaching continue to be a model for many of us, particularly in helping professions, and I think about his thoughtful and caring ways often.
May his memory continue to be a blessing.
Yonina


2015

Abigail Maneheim


אביגיל (מנהיים).

היי ג׳רי ומגי,

אני מניחה שאתם לא תזכרו אותי… לצערי עברו כבר כמה שנים מאז שנפגשנו בפעם האחרונה…
גם אני הייתי בגדוד יובל… גם אני התאהבתי בתני בשניה הראשונה שראיתי אותו…
וגם לי נשבר הלב לרסיסים באותו יום נורא.

אתמול בערב, הגעתי להרצאה של מיכה, בפאלו אלטו קליפורניה.. העיר שבה אני מתגוררת יחד עם משפחתי ב 4 שנים האחרונות… קשה לי להסביר כמה התרגשתי לראות אותו שם, במיוחד במועד כל כך קרוב לאזכרה… רציתי להגיד לו כל כך הרבה, אבל ברגע שהתחלתי לדבר הדמעות פשוט חנקו אותי… 13 שנים עברו ועדיין הזכרון כל כך חי.
תמיד חשבתי שהזמן עושה את שלו… אבל לאחרונה אני מגלה שככל שאנחנו מתבגרים, תחושת החוסר והגעגוע רק גדלה… העובדה שכולנו ממשיכים הלאה, מה שלכאורה אמור לתת לנו חוזק ותקווה, היא זו שלמעשה מכאיבה לי כל כך, היא זו שצורמת לי- אני המשכתי, אבל תני…
תני נשאר בן 18, עם אותו חיוך כובש ועיניים ממיסות.
. אני זוכרת את היום הראשון שבו ראיתי אותו, זה היה בכתה ט׳ כשהצטרפתי לראשונה לצופים. תני בדיוק ירד במדרגות, ואני… איבדתי את המילים שלי באותו הרגע. וכמו נערה מתבגרת ממוצעת, זה לעולם לא נעלם… ובכל פעם שראיתי את תני נאלמתי דום. במשך תקופה ארוכה כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה רק הוא… היומנים שלי כולם היו מקושקשים בשם שלו…ואפילו שמרתי תמונה שלו מתחת לכרית שלי בכל לילה (כן, קצת מביך). הייתי מדברת שעות עם חברה טובה מנסה לנתח האם הוא חייך אליי או לא… האם הוא הסתכל עליי, האם יש תקווה…
קצת מוזר לחשוב על זה היום במבט לאחור… אבל באותו הזמן זה פשוט היה כל כך אמיתי, אהבתי אותו כל כולי.
ותמיד אוהב.

אני יודעת שזה מפתיע שאני פתאום כותבת, אחרי 13 שנה… אבל עם כל אזכרה שעוברת ואני לא מגיעה, ועל כל מירוץ שאני לא רצה, פתאום, בגיל 30 עם שני ילדים הכל צף מחדש…

ואין זיכרון יותר חד מהחיבוק החם והעוטף שקיבלתי מכם באותה תקופה. כמה חיזקתם אותי בעוצמות המדהימות שלכם. באנו לחזק ויצאנו מחוזקים…
הלוואי והייתי יכולה לעשות משהו מהמקום שאני נמצאת בו עכשיו רק כדי להיות יותר ביחד. יותר ביחד עם תני, יותר ביחד אתכם .

אני רוצה לבקש ממכם סליחה. סליחה שלא שמרתי על קשר, סליחה שלא הגעתי לבקר. סליחה שלא תמכתי וחיזקתי מספיק. היום, בהסתכלות על זה כאמא, אני לא יכולה להעלות בדעתי כאב יותר גדול מזה. והיום אני מבינה כמה גיבורים אתם, כמה חזקים אתם, וכמה מדהימים ומעוררי השראה.

אני אוהבת את תני בכל ליבי. ואוהבת אתכם לא פחות.
תשמרו על עצמכם ועל המשפחה המקסימה שממשיכה לגדול 🙂
ושתדעו רק ימים יפים!

מתגעגעת…
אביגיל (מנהיים).