עדינה גרינברג
מתוך כתבה בעיתון של ביה"ס פלך, כתבה עדינה גרינברג
"אין סיכוי שבעולם שאצליח לתמצת את חייו של תני או את אופיו בדף אחד, אך אנסה לספר לכם קצת על מי הוא היה, ומה הוא היה בשבילי…
…אני מכירה את תני מאז כיתה ח', מאז שאני הצטרפתי לצופים, שבט משואות {תני היה פעיל מאז כיתה ד'}. כמו רוב הבנות בשנה זו, הייתי מאוהבת בו קשות, ובמשך כל הטיולים ומחנות
שיצאנו אליהם ביליתי את זמני ברדיפות אחריו ובניסיון למשוך את תשומת לבו. אין ספק שהוא היה ילד יפה, מקסים וכריזמטי, כך שאפשר להבין תופעה זו. אם תשאלו עכשיו בנות שהכירו אותו, יש עשרות שהיו בטוחות שהן הולכות להתחתן איתו, כי הוא נתן לכל אחת מאתנו תחושה כאילו אנחנו ה'אחת', ה'חברה הכי טובה'. היינו מוקסמות לכל אחת יש את ה'שיר שלי ושל תני'. בזמן האחרון כאשר אני משוחחת אם חברי על תני, אני פתאום מגלה עד כמה הוא הצליח לגעת באופן אחר בכל אחד ואחד, איך הוא לימד את כולנו כל כך הרבה דברים. לכן כל כך קשה לנו. גם מי שהכיר את תני קצת, מרגיש שהוא שינה לו באיזשהו אופן את עולמו…
…תני היה צדיק. או לפחות שאף להיות כזה… באמצע כיתה י"א, תני החליט שהוא רוצה להשתנות, הן מבחינה לימודית , חברתית, והן מבחינה דתית. הוא החליט שהוא רוצה – וכך עשה. תני שינה כיוון מלא רק בזכות כוח הרצון שבער בו כל כך, כוח רצון שאני מאחלת לכולנו שיהיה לנו אפילו אחוז קטן ממנו. הוא הפך להיות תלמיד- של אחיו מיכה, של מוריו, ושל כל מי שהוא פגש. הוא ניסה ללמוד מכל דבר שהוא היה בו או השתתף בו או שמע. והוא החכים. הוא עלה רמה מעל כולנו. הוא ראה דברים בצורה אחרת, והסתכל על דברים אחרת. בתקופה האחרונה של חייו, הרגשתי שתני באמת מצא את עצמו, הוא היה שליו, אמיתי והוא היה מאושר.
אל תחשבו שהוא היה חנון כזה. תני ידע ליהנות. הוא ידע לצחוק, הוא ידע להיות קרצייה, ואהבנו אותו עם ובגלל השטויות שלו. תני היה מדריך ז' למופת, ומרכז חמישיות מוערך ואהוב בשבט יהודה. החניכים מרגישים בחסרונו כמונו, אם לא יותר…
… בזמן האחרון, לפני שאני הולכת לישון, אני מסתכלת על מזכרות שיש לי מתני, ספרים שהוא הביא לי, כרטיסי ברכה.. אני רואה אותו מחייך אלי וצוחק. בטח כיף לו שם למעלה עם חבריו הטובים הרמב"ם ומשה רבינו, אבל הוא לא שוכח אותנו, והוא מסתכל עלינו תמיד. גם הוא מתגעגע.
בחמשת הימים בהם תני היה פצוע, אני חושבת שכל חלקי הארץ התפללו, ממש כל עם ישראל. כולם אהבו את תני.
לכולנו קשה עכשיו. יש לנו אחד את השני בשביל תמיכה, ויש לנו את המשפחה המדהימה של תני שלא מפסיקה להפתיע אותנו בחוזק הנפשי שלהם. גם אני מנסה להיות חזקה, וזה לא תמיד כל כך קל. המוות רודף אותנו, מכל הכיוונים וזה קשה לעיכול.
השאלה היא מה עלינו לעשות. אהיה צבועה אם אטיף להסתכלות קדימה, ולהמשיך הלאה אבל אני יודעת שזה מה שצריך לעשות. אחד מהחברים של תני לא מפסיק לצחוק בזמן האחרון. בהתחלה לא הבנתי למה ולכן ניגשתי אליו ושאלתי אותו. הוא אמר לי: " נראה לך שתני היה רוצה שנהיה עצובים? אני צוחק כי ככה תני אוהב אותי." והוא צודק. ביום ראשון אמרו בשלושים שכדאי שכל אחד ייקח על עצמו משהו שהוא למד מתני, ויעשה משהו כל שבוע כדי לשמר את זכרו, את דרכו. אני לוקחת על עצמי את הכוח רצון. אני אנסה להתגבר, ולהצליח בחיים, ולהיות שמחה. אני לא כל כך טובה בזה בינתיים אבל אני מנסה, בשביל תני. "
עדינה גרינברג, כיתה י"ב, ניסן תשס"ב.
אלדד וייל
"לפי אותה המידה, שכל יחיד מתעלה,
שכל תכונתו האישית מזדככת, כך הוא
מטביע בתוכיות של האומה כולה את
החלק האצילי שבו…"
[הראי"ה קוק- אורת ישראל ו', ב']
האבן ששחקה מים
(נכתב ביום ה31- למותו של תני גודמן)
"כנהר שוטף אשר יזרום ויסחב כל אשר על דרכו ימצא, אף אל תוך חורים וסדקים
יחדור וישטוף, כן גם זרם דעות הדור את דעת היחיד ישטוף".
וכיצד יוכל היחיד להישמר-
הרי תמיד נירטב, תמיד נשטף?
אבל אותו יחיד יודע כי הברירה תלויה בו ועל בחירתו היא נשענת. זוהי טבילתו.
האמת כואבת- מפריעה לאחרים-אחרים מפריעים לך.
אבל לא תיתן לכל אלה לעצור אותך, בייחוד משעה שהצלחת עם כל כוחותיך להינתב.
כי היחיד משוחרר עד כלות, בסביבתו לא מצויים סכרים.
ויש אשר כורעים ונופלים
ויש אשר קמים ומתעודדים .
"בין אם יוכל בין לא יוכל ללכת הלאה נגד הזרם, על מקומו על כל פנים ישאר"1.
ובינתיים אחרים נשטפים, יש אשר טובעים.
אבל הוא בשלו, "רק אלא על יסע"1.
"מוכרח האיש להיבדל במידת איכותו לעצמו".
כי הרי האיש נברא יחידי ואין אחר דומה לחברו, ובשביל כל אחד נברא העולם .
ומשעה שתסב את המבט מן העדר אל עצמך פנימה, -תגלה את ייחודיותך!
"העלה את עצמך מן העולם, וגלה את אישיותך ממין האנושי, ותהיה לאיש בוחר את ה'".3
כי תהיה פשוט בשלך , נטול אידיאולוגיה, מברר את הדיוקן הייחודי שבך. את מה שניתן לך.
ובזאת יציבותו. בזרם לא יסחף. רק אל על.
בלא שום התנשאות הוא לא שוכח את האחרים -הם איתו כל הזמן.
ובטבילתו, כשהיא יוצאת "בטהרה, טהרת נשמה מתוך רגשי קודש טהורים
מלאי אהבת אחים, בכל עמקי תהומה" , היא ממילא סוחפת אותם יחד איתו.
"התכונה הזאת בעצמה היא כבר משמשת
גם היא להיות קול שופר וצינור
של שפע, להזיל על ידו מים מחיים לפלגים רחוקים".5
וכולם יחד נישאים אל על הנצח. אלו הם המנצחים.
ואבנים שחקו מים .
תני- יחיד ומיוחד/
חניכי/ מדריכי ורעי/
מתגעגע לסחף/שלך לנצח,
אלדד וייל.
נפתלי ויונתן
כל כך מוזר לכתוב לך זכרון
כל כך מוזר שאתה לא כאן
איך אפשר בכלל?
מה לכתוב?
אין לנו מלים
נשתמש אפוא במלים של אחר, מלים מדהימות שמתארות בצורה מדויקת את הרגשתנו.
Tears in Heaven Eric Clapton
Would you know my name if I saw you in heaven?
Would it be the same if I saw you in heaven?
I must be strong and carry on ‘cause I know I don’t belong here in heaven.
Would you hold my hand if I saw you in heaven?
תני אנחנו אוהבים אותך
לא עובר יום שלא חושבים עליך
בהמון געגוע,
נפתלי ויונתן
אלעד סירקיס, גדוד יובל
לאורך הים
מילים ולחן – איילה אשרוב עיבוד- צור בן זאב
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות
לאורך הים אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך לעצור את הדמעות, תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם
לאורך הים..
תגיד לי איך עם המוות אתה חי , מסתיר הדמעות בכל לילה תגיד לי עד מתי
האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת
וזה שנעלם, האם ישוב או אולי כבר מת!?
תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד לי איך…
קטעים אישיים:
ילד הוא כמו פרח,
פרח שרוצה לפרוח
פרח שרוצה לקבל שמש, אור מים, שמים.
פרח שרוצה להפיץ עצמו לאחרים
ילדים שחיו ומתו בשואה הם פרח שנגדע
שנתלבש משורשי האדמה והפסיק להתקיים
ולא הספיק לא לתת ולא לקבל
זה הוא קטע שכתבתי במהלך המסע לפולין ולאחר מותו של תני, הקטע קיבל חוזק ונעשה יותר משמעותי בעיני.
תני למד ורצה להמשיך ללמוד ולהחכים בכל תחום ובכל יום ללמוד דברים חדשים שלא ידע קודם. שלא כמו הילדים בשואה, תני היה נער ובתור נער הוא גם נתן הרבה והפיץ מאואו על הסובבים אותו.
תני כמו פרח, גם פרח ביחוד בתקופה האחרונה של חייו, וכמו הילדים בשואה, גם תני נלקח מאיתנו, נגדע, נתלבש משורשיו בטרם זמנו.
תני אני בטוח שטוב לך שם למעלה וששם אתה ממשיך לפרוח.
אני אזכור אותך תמיד
אלעד סירקיס, גדוד יובל.
אביגיל, חניכה
ז' מנחם אב תשס"ב
תני,
כבר חצי שנה אנחנו כאן- בלעדיך.
"אנשים גדולים
להרים גבוהים נדמים.
אדם אם יעמוד סמוך להר
לא יחוש בגובהו הנאדר.
רק אם ירחק ממנו מרחק רב, ידע עד כמה עצום גובהו ורם"
{מבוא לספר ה"חפץ חיים"}
תני, לפי הקטע הזה, אתה הר גבוה ועצום. הר שרואים מרחוק.
מקרוב, כשהיית איתנו לא ידעתי להעריך אותך.
ועכשיו כשנקלחת מאיתנו, אני מעריכה ומוקירה.
תני, אני מקווה שאיכשהו תקרא את השורות האלו ושתדע שאני מעריכה אותך, ומודה לך, על הכל!
אני מודה על התמיכה,
העידוד,
החיוך, השמחה
הנתינה.
כמו השם שלך נתנאל אתה מתנה- שנתנה המון.
וכשהיא נעלמה- היא חסרה כל כך!
מודה לך מאוד על הכל, מעריכה אותך ומתגעגעת,
אביגיל חניכתך. ז' מנחם אב תשס"ב
אביטל, גדוד יובל
נצנץ נצנץ כוכב קטן\ ג'יין טילור {תירגם: יהונתן גפן}
נצנץ נצנץ כוכב קטן
איני יודע מה שמך
אך לפעמים בחשכה
כיהלום יזרח אורך
כשהשמש שוב בורח
לעולם אינך שוכח
לצאת זהוב מתוך ענן
נצנץ נצנץ כוב קטן
נודד לך ישא בורכ
יודה לך על נצנוצך
שכן היה אובד שבילו
לולא אתה נצנצת לו
בשמי הלילה הקודר
בחלוני אתה זוהר
ואת עינך לא תעצם
עד בא השמש עם היום
בקרן אור ליל קשט
האש את דרך הנודד
אל תתחבא מעל ענן
נצנץ נצנץ כוכב קטן
תני, הצחוק, החיוך והדרך שלך,
אותה דרך שלא נשכח,
תמיד תנצנץ לנו.
אביטל, גדוד יובל
אלישבע
תני,
להתמודד עם כל מה שקרה בשנה האחרונה היה יותר מדי אפילו לחזקים מביננו. כשחושבים על כל מה שהיה אי אפשר להפסיק ולחשוב על אותו יום כשהגענו להרטמן וכולם כבר היו. כל דקה צלצלו פלאפונים וכל פעם עוד מישהו בכה, נפל ומת- מבפנים. רק שתדע שאותו יום היה יום מדהים. היה שמש וחם אבל למרות זאת לכמה דקות ירדו טיפות של גשם. זה הרגיש כאילו גם אתה בוכה אתנו, רק מלמעלה. השבוע הקרוב שעמד בפנינו היה כל כך קשה ואני עדיין לא מבינה איך יצאנו ממנו, ואיך שהכל השתנה.
בשנה שעברה מצאתי קטע שמאוד תיאר את התחושות שלי:
"זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים לך את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון. כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו.. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או, אנחנו כאן בשבילך…"
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו…
זה נכון שהחיים נמשכים אפילו העבר שלך עובר עריכה… לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא. זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נאפסים, ומתחילים מחדש אחרת."
והכל באמת השתנה והתחיל מחדש. עכשיו כבר סיימנו בי"ס, ועזבנו את הצופים. אנחנו בתקופה שבין לבין- בין התיכון לצבא, בין הישיבות והמדרשות לבית, בין בעבודה ליציאות..
הכל השתנה גם בינינו – כבר קשה לדבר על הגדוד, מה שבאמת מדהים הוא שלתקופה מסוימת אחרי שעזבת אותנו כולם נהיו חברים. לכולם היה אכפת אחד מהשני, פתאום הבנו מה זה לאבד חבר וכמה לא רצינו לאבד אחד את השני. נראה לי עכשיו שזה בלתי נמנע. ככל שהזמן עובר וככל שאנחנו שוכחים את אותו יום נורא בו עזבת אותנו אנחנו שוכחים אחד את השני וגם את כל אותם הרגשות שהתעוררו בנו לפני המון זמן.
כבר שכחנו את מה שהבטחנו לעצמנו – שנהיה חברים ואנשים יותר טובים. ואולי עכשיו הגיע זמן להיזכר בכל אותם הבטחות שהבטחנו. הגיע הזמן שניזכר לא רק בזמנים היפים שמשתקפים מבעד לתמונות, אלא גם בריבים ובכעסים ונכיר בדברים כפי שהיו באמת.
תני
אני מתגעגעת אליך ואל איך שהדברים היו פעם, בחיים.
אוהבת-
אלישבע
עדינה
בלוויה של תני דובר על כמה שתני היה צדיק, תמים, חברותי, למדן, ובקיצור- מושלם מכל הבחינות.
תמיד לאחר שאדם נפטר אז מזכירים את הטוב ומעלים רגעים טובים ומשמחים.
כשאני חושבת על תני ה "FLASHBACKS, שיש לי בדרך כלל מראים לי את הפרצוף המחייך שלו, והתכונות המדהימות שהיו בו. אני נזכרת בפעמים שהוא קנה לי מתנות, הפתיע אותי, ובעובדה שיש תכונות בי שרק הוא הכיר, ויש סיפורים שרק אני והוא ידענו לספר.
אני מדחיקה באופן אוטומטי את מתי שהוא הכעיס אותי, פגע בי, ואת התקופות שלא היה בינינו שום קשר.
אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה, משום שאני לא יכולה לסבול את העובדה שהוא חי בסה"כ פחות מ – 18 שנה, ולא ניצלתי כל רגע. אני שונאת את זה שהזכרונות הטובים שיש לי, הם לא כל הזכרונות שיש לי.
עברה כבר יותר מחצי שנה, ואני מתחילה להתרגל לרעיון שהוא איננו, ואפשר להכניס דברים לפרופורציה. כולנו יודעים שתני לפעמים דיבר שטויות, שהוא נהיה עצבני בקלות. כשתני עבר תהליכים רבים בחייו, אני לפחות לא יכולה להגיד שהייתי שם בשבילו, ולא תמיד הבנתי אותו, או האמנתי בו.
אבל זה לא רע, היינו אנושיים, והוא היה תני. התני שאהבנו ואוהבים. הוא היה בנאדם ולא מלאך, כמו שהוא עכשיו, ואני מקווה שנצליח תמיד להזכר בבנאדם שהוא היה, בטוב וברע, ובחברות שלנו איתו, כי זה מה שהוא היה רוצה.
ותני-
רק שתדע, שהמוות שלך השפיע עמוקות על כולנו, ביגר אותנו. אתה גרמת לנו לחשוב על דברים מחדש, לבחון את החיים אחרת ולפעול בהתאם. עזרת לנו לדעת להוקיר את מה שיש לנו, ולהבין מה הפסדנו.
תודה על כל מה שנתת לי, ועל שהיית חבר כל כך מקסים.
אני אוהב אותך תמיד, כמו אז.
עדינה
נרקיס
האיש ההוא
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארצי
איפה ישנם עוד אנשים\כמו האיש ההוא\אשר היה כערבות הבוכיות
למרגלות ההר נולד\ ליד הנחל\ בחורף שר בין ערבות בוכיות\ בקיץ בין אורות בצעי המים\ לחמו שילח על פני הנחל לדגה\ מקני הסוף כרת לו עפיפון\ וכשהיה לאיש\ מגבעול הערבות הבוכיות נטה סוכה\ מאבן המבצר האפורה בנה לו בית \ על מי הנחל תחנה הקים \ זרע שדות\ שלח אונו על פני הים באוניות סוחר\ אך יש אשר יניח כלי מלאכתו\ והיה פתאום לאיש אחר\ איפה ישנם עוד אנשים\ כמו האיש ההוא\ אשר היה כערבות הבוכיות\ למרגלות ההר נולד ליד הנחל\ ודו פזור נפש על ההר או בנביאים\ ובנפלו בבוקר לא עבות אחד על אדמתו\ יקנו לו אחוזת עולם\ ליד אמות המים השקטות\ איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות \ וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך.
כל בן אדם במהלך חייו פוגש כמה סוגים של אנשים:
אנשים שבהם הוא מתאהב
אנשים שמהם הוא סולד
אנשים שמהם הוא נבוך
אנשים שאותם הוא מחקה
אנשים שעליהם הוא כועס
אנשים שאותם הוא מעריץ ורואה בהם כמודל לחיקוי.
במהלך חיי, פגשתי ועוד אפגוש הרבה סוגים של אנשים אבל אדם כמו תני עוד לא הכרתי, ויש לי תחושה שאולי לא אכיר. תני הווה מכלול של כל הסוגים שציינתי.
היו תקופות שבהם כעסתי עליו או פחדתי מן התגובות שלו.
לפעמים לא הפסקתי לחלום עליו, וקיוויתי שיום אחד עוד אחזור להיות חברה שלו {כמו כל שאר הבנות}, והיו פעמים שפשוט הייתי יושבת, מקשיבה לו ומוקסמת מהאשיות המדהימה שלו.
תני,
היה לך מבט כל כך חיובי על החיים
המילים שלך תמיד היו מעודדות
הפנים שלך היו מאירות כשהתרגשת
המעשים שלך היו ישירים
הכוח הפנימי שלך עזר לך להשיג כל כך הרבה
כשהיו אנשים סביבך
הם ספגו את היחס המרומם שלך
כשאני חושבת עליך
אני יכולה לחשוב על האושר
ועל מזלי הטוב שהכרתי אותך
ושהיה לי משהו משותף איתך.
תמיד אשמור לך מקום חם בלב,
שלך תמיד, נרקיס
סיגל
שבת בוגרים של ביה"כ יהודה הלוי, פרשת בהעלותך התשס"ב
שבת שלום
בפרשת השבוע נאמר:"והבדלת את הלווים מתוך בני ישראל ויהיו לי הלווים."
תני, או כמו שאהב לחתום את שמו – נתנאל יצחק הלוי גודמן- היה בין האנשים הכי מובדלים ומיוחדים שהכרתי. הייתה לו אישיות כל כך מדהימה. שהצליח להשאיר את חותמו בכל מקום שהיה בו, ולהשאיר רושם בכל אדם שפגש. עם התלתלים, העינים הכחולות, החיוך הענק המרוח על פניו, תמיד עם איזו אמרת חכמה או בדיחה, בהתאם למצב.
היום אנו מסמנים את סוף הילדות, את המעבר לבגרות. קשה לתפוס שאלו אנחנו שעומדים כאן היום. קשה עוד יותר, להבין שתני לא נמצא אתנו. כל אחד מאתנו ממשיך הלאה, ואילו תני נשאר מאחור, תמיד באמצע כיתה י"ב, בן 17. במעמד זה אני רוצה לומר לך, תני, שתמיד ניקח אותך אתנו, לתוך החיים שלנו, לאן שלא נלך. אתה חלק מאתנו, חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו- ותהייה גם חלק בלתי נפרד מהבגרות שלנו.
סיגל
אביגל מנהיים, גדוד יובל
תני,
פתאום כל-כך קשה לי לחשוף,
פתאום הכתיבה הפכה להיות בלתי אפשרית.
כאילו שאת הרגשות העזים שאני חשה מבפנים-
לא ניתן להעלות על הכתב…
אותם זכרונות של ילדה בת 14 שמגיעה
לצופים לראשונה בחייה ומתאהבת בעלם הגבוה
תכול העיניים…
אותם זכרונות של החבר הכי טוב שבעזרת
קסם מיוחד- הפך לחבר הכי טוב של
כל מי שפגש.
ולפתע הכל מתערבל עם הזכרונות של
היום שבו נפצעת…
הזכרונות של התפילה שכמוה לא ידעתי מעולם-
שרק תחלים…
והאופטימיות הזהירה- שתני עוד יבנה את
מפקד יא' באדר.
והנסיון שלא לאבד תקוה כי תני הוא לוחם!
הוא לא יוותר בקלות…
וההתרסקות הכל כך גדולה של כל התקוות,
שנמוגו בן רגע.
שך השבר והחור העצום שנפער בתוך כל
אחד ואחד מאתנו כשהודיעו לנו שאתה כבר לא כאן…
וההתמודדות, ההתמודדות היומיומית הכל כך כואבת!
איך ממשיכים הלאה ללא אחד מאתנו?
והשאלות, השאלות האין סופיות- למה? ולמה דווקא אתה?
והבדידות והכאב והדמעות החונקות…
תני, נגעת בכל אחד ואחד מאתנו
בצורה כל כך מדהימה ומיוחדת,
וזה הופך את ההתמודדות הנוכחית
להרבה יותר קשה וכואבת…
לכמעט בלתי אפשרית.
רציתי להגיד לך תודה!
על כל מה שלימדת אותי ומוזר לומר-
אך עוד תלמד…
על זה שהיית חבר כל כך נאמן
שתמיד ידע להיות שם כשצריכים אותו…
ובכלל על זה שהיית…
אביגיל מנהיים
גדוד יובל
תומר דרורי
אני רוצה לספר רעיון שתני סיפר לי בזמן שהיינו ביחד בישיבת עתניאל.
אני ותני ישבנו במפלס העליון של בית המדרש. אני זוכר שהיינו היחידים במפלס זה בשעה מאוחרת בלילה (גם ככה הוא בדרך כלל ריק). אני זוכר שתני מצא איזשהו ספר ישן ומאובק באחד המדפים ואני בדיוק שברתי את השיא שלי בסנייק. אחרי כמה דקות תני סגר את הספר בדרמטיות ואמר לי בשיא הרצינות שהוא חושב שפתר את סוגית ה"צדיק ורע לו".
תני סיפר לי ששמע על מחקר באמריקה בו בדקו עשרות אנשים שהיתה להם איזו שהיא בעיה גופנית. מטרת המחקר היתה לסווג את הבעיות האלו על פי חטאים. אחרי שאובחנה הבעיה האמיתית שלהם, המטופלים עברו לטיפול פסיכולוגי שם ניסו לברר איזה "חטאים" הם עשו בשבוע האחרון. על פי תוצאות המחקר המכאובים הגופניים סווגו באופן מוחלט על פי החטאים. אם לדוגמא מטופל רב עם אבא שלו (כיבוד הורים) המכאוב שהוא קיבל היה כאב באוזן. לפי מה שהבנתי מתני היתה התאמה מוחלטת בין ה"חטאים" ל"עונשים".
תני טען שיש לנו בגוף מערכת שדומה למעכרת החיסון שלנו, נקראת לה מערכת מצפון.
אם ניגע באש נרגיש כאב אזהרה שפירושו: "לגעת באש זה מסוכן", אם נעשה חטאים נרגיש מכאובי אזהרה שפירושם: "אסור לעשות חטאים".
הגישה של תני דומה קצת לשיטתו של הרמב"ם בה הוא טוען שרוב הרעות אדם עושה לעצמו, וקצת לשיטתו של אליפז (רע איוב) שטוען כי העונשים לצדיקים הם אזהרות כדי לדרכו הטובה.
כל זה בקשר לסתם צדיקים שעושים פה ושם חטאים מזעריים ולכן "נענשים" עליהם (או מוזהרים עליהם).
אבל מדוע שצדיקים גמורים ייענשו? הרי לא עשו שום חטא!
תני טען שכו שאדם מסוגל להכהות את מערכת החיסון בגוף שלו-
ספורטאים ולוחמים ביחידות מיוחדות ואפילו חולי סוכרת שלא מרגישים כאב באצבעות אחרי שדקרו את עצמם אין ספור פעמים,
כך אדם מסוגל להכהות את מערכת המצפון שלו-
רשע גמור מסוגל לעשות כל חטא שבעולם בלי להרגיש שום חרטה ולכן הגוף שלו לא "מעניש" את עצמו. צדיק גמור סובל מפני שבגלל צדיקותו המצפון שלו רגיש מאוד ולכן כל חטא קטן שעושה, הגוף שלו מעניש אותו על כך.
(כמו מרים שנצטרעה בעקבות "אודות האשה הכושית…").
עד כאן התיאוריה של תני כמו שאני זוכר אותה.
רציתי להוסיף את דבריו של הרב קוק באורות התשובה. אני לא יודע אם תני קרא את הדברים אבל יש דמיון מדהים בשיטות:
"יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב ולתקן את המעוות עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו"
(אורות התשובה פרק א')
תומר דרורי
אודיה וולפנזון
תני,
מי היה מאמין שאתה תהיה ברשימת הנופלים, שאתה זה שתלך ראשון סתם כך בלי הודעה מוקדמת, בלי להגיד שלום.
יום בהיר אחד כל חיי השתנו, יום בהיר אחד איבדתי חבר, איבדתי אותך.
כמה פעמים אני מחזיקה את הטלפון ומחייגת את מספרך וקולטת שאתה לא פה יותר, שאתה לא תענה לי.
הסיוט הזה לא נגמר, אני מחכה שאני אתעורר ואבין שבעצם הכל חלום רע.
פתאום כל חיי נעצרו, פתאום נלקח לי החיוך מהפנים והשמחה, הרצון, השאיפה. האש שבליבי כבתה. ההרגשה של האובדן, של החלל הריק שנוצר פתאום איפה שעמדת…
וחשבתי בעצם למה לי להמשיך לחלום, לרצות, לשאוף, אם אתה אינך פה איתי.
ואני, אני כולי שבר כלי, יצור עלוב שאין בו כוח לעשות משהו.
תני, תעזור לי, תעזור לי לשוב לעצמי כי האסון גדול ואין לו מרפא.
ואני כל – כך רוצה לספר לך, לשתף אותך, לצחוק איתך, לשיר איתך ולבכות איתך.
אתה זוכר את המשחק שתמיד היינו משחקים, שאתה מתחבא לי בחושך ואז קופץ עלי ומבהיל אותי? עכשיו אתה שוב מתחבא לי ? למה אתה לא יוצא מהמחבוא ? איפה אתה? לאן נעלמת?
קשה לי לראות עולם כמנהגו נוהג והרי בי תישאר לעולם המועקה והדמעות תמיד יזלגו והזיכרון לעולם ישאר ומשהו חסר. משהו תמיד ישאר בי חסר.
והרצון להיפגש רק עוד פעם אחת לשמוע את קולך, לראות את זיו פנייך, מאור אינך, רק עוד פעם אחת. בשביל להיפרד, בשביל להגיד שלום.
יום יום אני מחכה לצלצול הטלפון, למכתב, להופעתך, ברחוב, באוטובוס. לא עובר רגע שבו איני חושבת על האפשרות כי עוד תחזור, על האפשרות שעוד ניפגש, ונדבר.
ואני כה מתגעגעת אלייך.
ולא נשאר לי דבר מלבד הגעגוע.
היית הרוח שהניע את כנפיי ועכשיו הרוח הפסיקה לנשוב ואני צונחת לאט לאט לתוך העצב, הבכי, האובדן ואתה לא פה בשביל להציל אותי, לתפוס אותי, בשביל לעזור לי להתרומם בחזרה למעלה.
אומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה. איזו התחלה חדשה יש בסוף שלך???
הגאווה שהיית בי להיות איתך, לעמוד לידך, כאילו בלתי מוסברת, משהו עילאי.
ועכשיו כשאתה לא איתי משהו מת בי.
תני, אני לעולם לא אשכח אותך, לעולם תישאר לי דמעה בקצה העין.
אני לעולם אזכור כל דקה ודקה שבילינו יחדיו, וכלום לא ימשיך להיות כמו שהיה.
והשיחה האחרונה שלנו שסיפרת לי שחלמת עלי, שחלמת שלא הפסקתי לצחוק, בשבילי זה הכל, זה התקווה, זה הסימן, שמידי פעם צריך גם לחייך לצחוק.
אבל איך איך אני אתגבר? איך אני אמשיך הלאה? בלי להיפרד בלי להגיד לך כל – כך הרבה דברים שרציתי להגיד, בלי להגיד לך שאני מעריצה אותך, שאתה חברי הטוב ביותר, ושאין אף אחד שמכיר אותי כל – כך טוב כמוך.
איך יכולת פשוט ללכת, בלי להגיד כלום?
שכל מה שאני יכולה לעשות זה לצפות בך הולך ומתרחק ממני?
אני מאמינה בכל ליבי שאתה שם, רואה אותי, מסתכל עלי, שומר עלי.
אז אם אתה שומע אותי עכשיו ורואה אותי, אז אני רוצה להיפרד ולהגיד שלום ולצערי לא להתראות. להגיד תודה על השנים שהיית שם עבורי, תודה על מי שאתה.
אני אוהבת אותך, אתה בליבי כל הזמן
ואני יודעת שבדמעות שאני בוכה
גם אתה בוכה איתי….
אודיה
חן ותקין
מהי הצלחה ?
לצחוק לעיתים קרובות והרבה
לזכות בהוקרתם של אנשים נבונים
ובחיבתם של ילדים
להיות ראוי להערכתם של מבקרים הוגנים…
להעריך יופי
למצוא את הטוב באחרים
לעזוב את העולם כשהוא מעט טוב יותר
תודות לילד בריא
לגינה פורחת
או למצב חברתי משופר
להכיר אפילו אדם אחד
שהוקל לו כיוון שחיית
זוהי הצלחה
( ראלף וולדו אמרסון )
אני חושבת שתני הצליח לגעת בכל אחד מאיתנו בצורה אחרת ומיוחדת.
הוא תמיד צחק ועזר ואני מכירה יותר מאדם אחד שהוקל לו כיוון שחי. אני תמיד אזכור אותו ואמשיך לחשוב עליו.
חן ותקין
"על תני" בחדר זיכרון שבט משואות
להדר זיכרון, בשבט משואות, על ידי משפחת גודמן
תני גודמן נולד בירושלים ב- 20 בנובמבר, 1984, כ"ה מרחשוון התשמ"ד למגי וג'רי גודמן.
שבט משואות היה ביתם של כל ילדי משפחת גודמן לאורך בגרותם: אחותו הבכורה, דבורה-אמה של ענהאל – הייתה בגדוד 'סיני'; מיכה הנשוי לציפי, גדל בגדוד 'יוגב'; יעל הייתה בגדוד 'אתגר'; ואביחי בגדוד 'אורן'. כצעיר מבין חמשת אחיו, תני המשיך את המסורת המשפחתית בצופי ירושלים בכלל ואת דרכו המיוחדת של שבט משואות בפרט וכן תפס חלק משמעותי בגדוד 'יובל'.
תני החל את לימודיו בבית הספר היסודי "דוגמא עוזיאל", המשיך לחטיבת הביניים "הימלפרב" ולאחר מכן עבר לתיכון "הרטמן".
בכיתה ד' הצטרף תני לשבט משואות, גדל שם ועד מהרה הפך למדריכם של גדוד 'איתן'. בכיתה י"ב יצא תני להדרכת חוץ בשבט יהודה בכפר אדומים והיה למדריך חמישיות של גדוד 'עוצם'. תפקיד זה היווה עבור תני את אחד ההישגים הגדולים והחשובים בחייו הצעירים.
תני אהב את הצופים, ולעולם לא החסיר פעילות. מסירות זאת גרמה לחבריו להעריך ולאהוב אותו. כמדריך, קבע תני לעצמו למטרה לנסות ולתת לחניכיו הצעירים את שקיבל בהיותו חניך. מדבריהם של חניכיו לאחר מותו ניכר שהצליח.
גדוד 'איתן': "תני השפיע על כולנו, החיוך הענק שלו, האופטימיות שלו, המהירות בה היה מוכן לעזור לאחרים- לא היה ניתן לפספס את זה. אין אפילו אחד מאתנו שתני לא השפיע עליו"
גדוד 'עוצם' משבט יהודה כתבו: " תני היה המנצח ואנחנו היינו התזמורת שלו, תמיד נזכור אותו ואת דרכו המיוחדת שבה בחר, ותמיד יישאר בנו חלק ממנו."
בי"א באדר תשס"ב (2002), כתבו חניכי גדוד 'נתן' אשר נקראו על שם תני: "להיקרא על-שם תני, זו אחריות גדולה. הנתינה של הנשמה, הכבוד של האחד לשני, וחברות אמיתית. נעשה הכל להנציח את זכרו".
חבריו הטובים של תני מגדוד יובל, כתבו בסוף מחנ"ק 2002: "תני היה מהבולטים ביותר בשבט בגדוד ובבית-ספר. אחת התכונות הבולטות באישיות של תני הייתה הגשמת המטרות שלו. הוא היה מציב לעצמו מטרות גדולות, חשובות, ערכיות, מטרות להמשך הדרך והיה מגשים אותם. ולכם הנהגה יקרה, הציבו לעצמכם מטרות, הגשימו אותם, שתפו חבריכם, צרו קשרים חדשים ותמיד תמיד תנו חיוך על הפנים לא משנה כמה רע המצב. תנו את הלב לפעולות שאתם עושים ועשו אותם מאהבה כנה ועזה לדבר שאתם עוסקים בו, בדיוק כמו תני".
בהיותו בן 17 שנים, חודשיים ו- 13 יום, החליט תני ללכת לסוף -שבוע בישיבת 'מעלה גלבוע'. במוצאי שבת, ה- 2 בפברואר, 2002, כאשר תני היה בדרכו הביתה – הוא נתפס בשער החשמלי של קיבוץ 'מעלה גלבוע'- ונפצע באורח אנוש. במשך חמישה ימים, בהיותו בתרדמת נלחם תני על חייו. לקב"ה היו כנראה תכניות אחרות בשביל תני… ב7- בפברואר, 2002 הכריזו הרופאים בבית החולים 'העמק' בעפולה, כי תני עבר לשלב של מוות מוחי. משפחתו של תני החליטה לתרום את אבריו להשתלת איברים.
הנתינה של תני העניקה חיים לארבעה אנשים בישראל, וראייה לשניים נוספים.
אולם המתנה האמיתית של תני היא האישיות האין-סופית שלו. דבר זה תמיד יהיה אתנו, יחד עם אהבתו העצומה לחיים. כאדם שאהב את כל הסובבים אותו, רואים אנחנו את עצמנו ברי מזל שהיה לנו את הכבוד להיות נגועים באהבתו. היום מלאכי מעלה זוכים להנות מאהבה זו.
אריאל ג'ינו
תחי נפש ישראל, 2002
כבר כל כך הרבה דברים נאמרו על החבר שלנו- תני.
היו פעמים שדיברנו עליו ודמיינתי את דמותו של תני מאזינה לנו, צופה על המתרחש. אפילו עכשיו אני יכול לדמיין אותו מרכין את ראשו, מבית ב' במבוכה ולוחש לי עם דחיפת מרפק- "די די ג'ינו". אז ברשות כל הקהל הקדוש הזה וברשות תני אני אעדיף לדבר יותר על העתיד מאשר על העבר.
תארו לעצמכם שהיה עליכם לנהל את חייכם בפרוזדור- מסדרון. יום אחד בדרך פלא, היה פורץ בעל הבית למסדרון האטום והיה מציע לכם הצעה שלא תוכלו לסרב לה. נאמר ובעל הבית היה מציע להלוות לכם ברז. ברז זה ישמש אתכם להזרמת מים מתוקים וטהורים שיאפשרו לכם להתקיים. החלק הבעייתי בעסקה הוא שבעל הבית עתיד לפרוץ שוב מתישהו בפרק זמן בלתי ידוע ולדרוש חזרה את השיך לו. מה הייתם עושים? בכל עת ובכל שעה המתנה הנפלאה הזו יכולה לחמוק ממכם, כיצד הייתם מנצלים את ברז המים?
כל בר דעת היה מעדיף לנצל את כושר הזרמת הברז כמה שיותר. להזרים עוד ועוד מים בלי הפסקה. עד ככלות כל.
לאורך כל החברות, תני הצליח ללמד אותי את דרכו הקסומה לקדש את החיים. כך מותו העיר את כולנו למתנה שלה זיכרון. כולנו כאן קיבלנו את הזכות להשתמש ב"ברז המושאל". רק שנצליח להזרים כמה שיותר מים, ואין ספק שברונפמנים יודעים להזרים מים!
כולנו כאן באים מרגעים שונים ומעולמות דעת שונים המרכיבים ומייחדים כל אחד ואחת מאתנו. לעולם לא נכפה את דעותינו ואת רצונותינו אחד על השני, אך דבר אחד אני מרשה לעצמי לדרוש ממכם : חברים שלי, צדיקים שלי, תלמדו לקדש את החיים, תדעו להחדיר לתוך פרק הזמן המושאל הזה, מידה רבה של שליחות ומחויבות ואמונה ואהבת האדם. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, כל כך חשוב לעלות מעל כל הפרוצדורות החומריות והמדכאות של החיים.
החיים של תני, וגם מותו מעירים את כולנו לצורך שבעשייה למען…
למען כל אדם באשר הוא
למען עם ישראל
למען ארץ ישראל יפה, ומדינה פורחת
למען צדק חברתי למען שלום
למען חברה המצליחה לקיים: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"
למען אחינו ורעינו אנחנו כאן! חבל על הזמן.
השם תני, חובה בתוכו הרכב מילים חזק "תחי נפש ישראל".
"תני" זה ממש לא רק גוף על נער חסון עם תלתלים של דוד המלך, "תני" זה מהות
זה רעיון, בלתי נשכח.
האסוציאציה שקופצת לראוש בכל פעם שקוראים את שמו, מלווה אותי כל הזמן. אני רואה את תני בסידור התפילות, אני מזהה את שמו בפתיחה של כל ברייתא ומשנה בלימודי הקודש שאני עורך, אני מתענג על הזיכרון של חבר שלי, של כולנו, אני נזכר בשמו ולעולם לא שוכח : "תחי נפש ישראל".
מה אני יכול לאחל לאנשים שאני הכי אוהב. שנזכור, אבל שלא נתייאש,
שנפעל, ושלא נתעייף
שנסתכל אבל גם נחקור
שנחיה, אבל שנדע לחיות
אני רוצה לסיים בציטוט אחד מדבריו של רבי נחמן מברסלב: "דע! כל העולם כולו גשר צר מאד מאד.. והעיקר לא לפחד כלל!"
אני זוכר אותך אחי.
אני אוהב אתכם.
אריאל ג'ינו
גדוד יובל שבט משואות
מפקד סיום מחנ"ק 2002
נכתב למפקד סיום של מחנה קיץ 2002
כשגדוד יובל עזב את השבט.
מול ההנהגה עמדו ודיברו:
עומר שפיטלניק ואביגיל מנהיים
כתבה: אוריה גולדנברג
רצינו לשתף אתכם בכאב שאנחנו מרגישים יותר ויותר בימים אלו. לפני כחצי שנה נפטר חברינו הטוב לגדוד ולשבט משואות כולו, תני גודמן.
תני היה מהבולטים ביותר בשבט, בגדוד ובבית ספר. בשנים האחרונות תני הדריך בשבט את כיתות ז' ובקורס ההנהגתי, פעל הרבה בשבט ולאחר מכן, בשנתו האחרונה בצופים יצא לריכוז חוץ בשבט יהודה.
תני אהב לראות איך ההשקעה שלו מקבלת צורה.
אחת התכונות הבולטות באישיותו של תני היתה הגשמת המטרות שלו. והיה מציב לעצמו מטרות גדולות, חשובות, ערכיות, מטרות להמשך לדרך והיה מגשים אותם.
המטרות שלו היו מאוד שונות מהמטרות של כל אחד מאיתנו, ולמרות שלא תמיד ידענו איך לדבר עם תני ולעזור לו בהגשמת המטרות הרחוקות שלו, הוא הצליח והצליח יפה.
תני היה ילד שמח, ילד מאושר. הוא כל כך אהב את החיים, את המשפחה ואת החברים. החיוך של תני היה כל כך אמיתי ותמיד במקום, העיניים שלו תמיד קרנו מאושר.
לתני היה נצוץ של שמחה, נצוץ של שובבות, נצוץ של ילד שעומד להתחיל פרק חדש מהחיים.
את הפרק הזה תני לא התחיל.
להיות יובלניק 2002
תני,
להתקשר אלייך הביתה ולדבר עם ההורים שלך ולא איתך
להתקשר לאהד ולשמוע את קולך בהודעה
להקשיב לשירים שאהבנו ולא להתקשר לספר לך
להיפגש עם החברה ותמיד לספור עשרים ושבעה ולא עשרים ושישה.
לדבר איתך לפני שהולכים לישון בלי שתגיב
לשיר לך שיר בלי שתמשיך
ללכת להוציא סרט מהוידאון ולא לשמוע אותך אומר " את זה כבר ראיתי "
לראות סרטים על מוות ולחשוב איך שלא הספקנו להיפרד
לחשוב מה היינו אומרים לך לו ידענו שתמות
לעמוד באזכרה של יובל ולהרגיש בהלויה שלך.
לחשוב מה לא אמרנו לך ולהתחרט
להגיע קצת באיחור למסקנה שהיית חבר אמת.
לדעת שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ומקשיב לכל מילה שאנחנו אומרים
לחשוב שמהבדיחה הזאת היינו ודאי צוחקים.
להרגיש אותך עמוק בפנים
לחשוב על העיינים שלך והחיוך המקסים.
לספר בדיחות שחורות כדי שאולי נפסיק לבכות
לחשוב על הדברים שלא הספקנו לעשות
ואיך נחלצת מכל הבגריות.
להסתכל בתמונות שלנו ולראות אותך מככב, להגיד כמה שאתה יפה
ואיזה מזל שאהבת להיצטלם.
לעמוד על הבמה בי"א באדר ולהרגיש משהו ריק מבפנים
לראות אותך חי רק במסכים.
לערוך סרט על הגדוד ולכתוב על יובל
כשבעצם רצינו לספר עלייך ככל שנוכל.
לעשות מורל עם גדוד נתן להרגיש שהלב נשבר.
לנסות לעשות דברים לזכרך אבל להזכר שעברו
רק חודשיים מאז מותך.
לפחד לא לזכור כשנהיה גדולים
ולדעת שזה לא הגיוני כי היית אנחנו הרבה מאוד שנים
לחשוב על מחנה קיץ בלעדייך
על הישיבה, הטיול, על החיים שלנו כשאתה נשאר מאחורינו.
להיות פסימים ולחשוב שאתה בטח לא האחרון
להרחיק את המחשבה כי אף אחד לא צריך עוד אסון.
לחייך באמצע הרחוב כי נזכרנו בדברים שנהגנו לעשות
להזיל דמעות ולדעת שמעכשיו הם רק זכרונות
לרצות לכתוב אבל לא לדעת מה
לרצות לדבר אבל לא לדעת מה להגיד.
להרגיש שהגדוד התגבש בזכותך
לדעת שהיה עדיף לו היינו נשארים קבוצות.
להרגיש שאף אחד לא מבין אותנו
ולדעת שהם מנסים
ולא לאחל לאף אחד את מה שאנחנו מרגישים.
נכתב לאחר חודשיים לגילוי המצבה
תני,
לעמוד כאן היום בלעדייך זה הדבר הכי קשה שהגדוד שלנו נאלץ לעשות אי פעם.
עברה כבר חצי שנה, והדמעות עדיין חונקות את הגרון.
הכלכל-כךשונהבלעדייך,משהותמניד חסר, אתה תמיד חסר.
העינים שלך מחפשותאותך ברחוב,האזנים מנסות לשמוע את קולך, הראש חושב עליך, הלב כואב כל הזמן והפה לא רוצה להפסיק לספרעל חברינו היקר שאיננו.
תני, סיימנו, עזבנו את בית-ספר, אנחנו עוזבים את השבט, ומתחילים חיים חדשים. מתחלים את פרק חדש וחשוב ומרכזי ביותר, בלעדייך.
חלקנו, מתגייסים, חלקנו מטיילים בעולם, רובנו הולכים ללמוד בישיבות, וחלקנו עושים דרך המשך, והכל הכול בלעדייך.
אתה נשאר מאחור לבד, מחכה שנחזור בסופי שבוע עם סיפורים על המפקדים והרבנים.
יש משהו לא שלם בהתקדמות הזאת, משהו רוצה להשאר כאן קרוב אליך, ואל המשפחה המדהימה שלך שאנחנו כל-כך אוהבים.
להפרד ממך תני, היה הדבר הקשה ביותר שנאלצנו לעשות.
הדברים שאנחנו עושים, מקבלים פתאום משמעות חדשה.
מוזר לדבר עליך בלשון עבר. להגיד- חייך, חשב, עשה, לזכר…
זה פשוט לא נתפס שאתה איננו.
אנחנו כך- כך אוהבים אותך תני ומתגעגעים אליך מאוד. תשאר בליבנו תמיד.
ולכם,הנהגה יקרה,הציבו לעצמכם מטרות, הגשימו אותם, שתפו חברים, צרו קשרים חדשים ותמיד תנו חיוך על הפנים לא משנה כמה רע המצב.
תנו את הלב לפעולות שאתם עושים ועשו אותם מאהבה כנה ועזה לדבר שאתם עוסקים בו, בדיוק כמו תני.
בהצלחה בהמשך ואל תשכחו,
גדוד יובל שבט משואות.
יעל גודמן
השנה של תני, 2003
תני שלי
עברה שנה מאז שנפצעת והלכת לעולמך. כאן למטה, הכל השתנה, כבר שנה הכל נראה אחרת, מריח אחרת וטועם אחרת. אין יותר מקום למחשבות שהיו פעם, לדילמות שהיו פעם. מה שחשוב עכשיו זה שאנחנו חיים. ואת החיים האלה צריך להעביר עם כל המשמעות והעשייה. אתה תני, חיית את המשמעות, חיית את ההחלטות שלך. זה כ"כ פשוט לדבר, הדבר הכי קשה ומאתגר זה לעשות. עכשיו שאנחנו עומדים מול הקבר שלך, אחרי שנה של כאב, שנה עם תחושה של אובדן ושל כבדות ועצבות. אבל יחד עם זאת עברה על כולנו שנה של עשייה, זה כמו שנכנסת לנשמה של כל אחד מאיתנו וחיית דרכינו. כולנו למדנו לא רק לדבר, אלא גם לעשות. אני רואה עכשיו שאתה חי דרכינו בצורה הכי חיובית ובונה. אתה לעולם תזרום בדם שלנו, לא רק בגלל שאתה משפחה, בגלל שאנחנו נגשים את כל מה שאתה לא הספקת, אנחנו רוצים לחיות בדרך שאתה בחרת.
בקבלת האר"י מאמינים שהעולם נברא ע"י האור האלוהי-האור האינסופי. בגלל שהאור הזה היה חזק מדי בשביל העולם הסופי הזה, היה שבירת כלים, הכלים שהובילו את האור נשברו כי לא יכלו להכיל את האור האלוהי. ולכן אנחנו בעולם הזה מנסים לתקן את הכלים האלה כדי להגיע לאור האלוהי. אתה תיקנת, אתה הצלחת להביא דרכך את האור האלוהי, היית היה צדיק אמיתי בכל רמ"ח איבריך. העולם הסופי שלנו לא יכל להכיל את האור הגנוז שהצלחת להביא לעולם, לפני שנה הכלים נשברו והאור חזר למקומו. ולכן עכשיו כל מה שאנחנו עושים זה לעסוק בתיקונים. אם זה העלאת המודעות בציבור על תרומת איברים, המרתני- הפרוייקט שעוזר לתלמידים ללמוד לבגרויות ע"י השיטה שלך, של ללמד ולעזור לאחרים . ואם זה רק העובדה שאנשים משתמשים בך כמודל לחיקוי, אנחנו עוסקים כולנו עכשיו בתיקון הכלים. האור שלך לעולם יזרום דרכינו ודרך כל מי שהכרת ונגעת.
השבוע הזה הוא שבוע מסכם, שבוע מסכם של השנה הכי משמעותית להרבה מאד אנשים. השבוע הזה משמש כמודל על איך אפשר להתמודד עם מוות. מצד אחד, לזכור, לבכות לכאוב ולזעוק לשמים למה??? אבל מצד שני, אנחנו ביום שישי הולכים להלל את החיים בצורה הכי מתאימה לאישיות שלך ולסיטואציה של מה שהשנה הזאת לימדה אותנו, הכנסת ספר תורה לזכרך, נרקוד ונשיר ונודה לאלוהים. תורה כמקור חיים, הילולת ספר תורה כמו התכנסות של שמחה על החיים שיש לכולנו. צריך לזכור ולדאוב, אבל לעולם לשמוח ותמיד לראות שיש המון אור בקצה המנהרה.
השנה הזאת סימלה את האהבה שלנו כלפיך, אהבה שהיא אינסופית מול הסופיות של הגוף שלך. המערכת יחסים שלנו לעולם לא תהיה אותו דבר, לא נצבור יותר חוויות מקיומך, אבל נחווה את כל החוויות בשמך. אנחנו פשוט צריכים להתרגל למערכת יחסים חדשה שנוצרה בנינו במקום לבכות על מה שאין לנו.
אני מודה לך תני על הזמן שכן היית פה, ולא על כל הזמן שלא תהייה פה. (כמובן שיהיו רגעים שאני יקלל את הרגע שהשער נסגר עליך…) אני מודה לך על הדרך ועל הכיוון שהענקת לכולנו. ועכשיו, אחרי שעברה עלינו שנה קשה מנשוא, הגיע זמן להיזכר בך באהבה ולא בכאב, לצחוק על הדברים שאתה הייתה צוחק מהם ולא לבכות על חסרונך.
המסגרת הדתית שבתוכה אנחנו אבלים נותנת לנו הזדמנות לסכם ולקחת נשימה עמוקה לעבור לשנה הבאה. לעולם נזכור אותך, ולעולם אתה תחייה בתוכנו.
אני אוהבת אותך ובאמת מחכה שתבוא כבר הביתה. חלס
דברים לזכר תני, עם הקמת גדוד נתנאל בטבריה
29-7-2003
תני לא היה אמור למות. תני היה אישיות מלאת חיים, קשה להעלות על הדעת מישהו יותר חי מתני. איך אפשר לעכל את זה שהאדם העירני, השמח, התוסס, הכל כך חי – מת?
תני היה מנהיג, הוא לא פחד ממה שאנשים יגידו עליו. הוא הבין שצריך לעצב את הסביבה על פי האמונה שלך, ולא לתת לסביבה שלך לעצב את האמונה. הוא היה מהאנשים הבודדים שלא רק ידעו שרק דגים מתים שוחים נגד הזרם, אלא גם העיז לשחות נגד הזרם. אנחנו במשפחה שואלים את עצמנו האם הוא הפסיק לשחות? האם הוא הפסיק להנהיג? האם הוא הפסיק להשפיע על הסביבה?
ברור לנו שהפעילויות השונות שנולדו לאחר הסתלקותו הם חלק מהמענה לשאלה.
הגדוד החדש, גדוד נתנאל, הוא הגדוד הראשון של צופים שקם בטבריה. זהו בהחלט עיצוב מחדש של הסביבה בהתאם לרוחו של תני. ואם הגדוד יפעל, יגדל, יצליח זה יהיה היענות לרצונו של תני. כל עוד, רוח הנתינה ממשיכה לחיות, כל עוד האמונה בתיקון העולם ממשיכה לחיות, אנחנו יודעים שהרוח של תני עדיין אתנו. שתני ממשיך לפעול במציאות, ממשיך להנהיג ממשיך להביא את העולם לידי תיקון מלא.
גדוד נתנאל, קיבלתם שם של אדם גדול. שם שמציב בפניכם אתגר גדול, שם שישרה עליכם רוח של גבורה, לפעול, להעיז להיות גדולים!
משפחת גודמן
יהונתן ריינר
השנה של תני, 2004
הזיכרון – בכוחו להבקיע את מסך המיד והעראי ולהפליג אל מחוזות הנצח. בהווה – תני איננו; בזיכרון – הוא ישנו, תמיד יהיה.
זיכרון איננו עניין של מה בכך. עמים מתהווים על בסיס זיכרונות משותפים ואישיותו של אדם מתגבשת לנוכח סך החוויות שעברו עליו כפי שהן נטבעות בזיכרונו. אולם לזכור, כפי שמלמדת התורה פעמים רבות בצוותה על הזכירה, זו פעולה תובענית הרבה יותר מהעלאה סתמית באוב של קריצה שובבה או סיטואציה משעשעת המותירה בדל של חיוך מריר על שפתותינו. דרוש מאמץ על מנת לחדד ולהבהיר את שברי הזיכרון, על מנת לשבצם בתודעתנו באופן משמעותי, על מנת לשזור את חוט השני של תני במארג חיינו ולחיות את רוחו בקרבנו.
'כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו'
ברצוני לשתף אותך, תני, בזיכרון יקר וכאוב, זיכרון הימים האחרונים במעלה-גלבוע.
מן הראוי להקדים, שתני שאני הכרתי היה 'תני של שבת'. לא זכיתי כמעט להכיר את תני במסגרות היומיומיות – בבית-הספר, בצופים או בשכונה. עבורי היה המפגש עם תני לרוב על רקע עיסוק בעניינים 'שברומו של עולם', אם פחות ואם יותר, ולפרקי זמן מוגבלים בלבד. מבחינה זו השהייה האינטנסיבית במחיצתו באותם ימים הביאה לשיאה ידידות מיוחדת שנגדעה באיבה משנתחלף 'תני של שבת' בתני של מוצאי שבת.
ובזיכרוני, והנה אור ליום שישי, ואנו יושבים ולומדים בבית המדרש. לפתע אתה מחליף נושא, כך סתם, ללא שום קשר, ומתחיל לדבר על המניין השוויוני בו השתתפת בשבת שעברה מחד, ומאידך, על התמימות ויושר הדרך להם נחשפת בשיחתך עם זוג צעירים חרדים מאוחר יותר באותו ערב. מדם לבך אתה דובר, ואני מאזין ומשתאה לנוכח התלבטות כל כך כנה. את השיחה אתה קוטע רק מפני שהריקודים שהחלו בחוץ 'קוראים לך', כך בפירוש אמרת, ואני משתאה בשנית, והפעם לנוכח שמחת החיים היוקדת הדרה בכפיפה אחת עם בחינה עצמית נוקבת.
והנה, יום שישי בבוקר, טיול, אנו יורדים מהגלבוע לעמק, למעיין. היום כה צלול עד שניתן לראות את החרמון מלבין במרחק, צחור וטהור כמעשה לבנת הספיר. שוחחנו. על העתיד דיברנו; על הישיבה, על הצבא ואפילו על הטיול שלאחריו. העתיד, כך דימינו,
מונח לפנינו משל היה נוף העמק המוריק שנפרש לרגלינו במלוא יפעת הדר שלהי שבט. נתבדינו.
ובזיכרוני, שבת בצהריים. אתה שרוע על המיטה ומתכוון לחטוף תנומה קצרה. בחוסר חשק מופגן אני שולף ספרי לימוד כדי להתכונן לבחינה במחשבת ישראל. על מה המבחן? אתה שואל בעניין. הלכות דעות לרמב"ם, אני עונה בעייפות. עיניך נדלקות ואתה מסתער לעברי ומציע ללמד אותי, תוך התעלמות חיננית מתמרוני הדחייה העלובים שלי. לבסוף, סחפת אותי בהתלהבותך; ומה הפלא? הן לא מזמן למדת הלכות אלו עם אחיך מיכה ומשנתך סדורה לך קב ונקי, ואור בעיניך, וטעם בדבריו, והדברים שמחים כביום הינתנם.
ואזכור שקיעה מרהיבה בגוונים לוהבים.פונה השמש ובא, עת לסעודה שלישית. בחדר האפלולי, ליד השולחן, אתה שר בדבקות, כל כולך אומר שירה.
בשפעת תלתלים, בעיניים עצומות, בפנים נשואות כלפי מעלה בשירה ובהבעה תמימה ותקיפה כאחד – כך נטבעת בזיכרוני בשעתך האחרונה, היפה. כנסיך בבני אדם נדמית עלי, גבר שבגברים, ולבי יצא אליך.
אך הניגונים נוגים; מדוע שרים דווקא שירים עצובים בסעודה שלישית?
'אמר ר' שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו שנאמר שבת וינפש – כיוון ששבת ווי אבדה נפש'
ובמוצאי שבת הארור הזה, בעקבותיו, נלקחה מאתנו הנשמה היתירה שלנו, תני שלנו.
ואזכור כי פנה יום ובא לילה; ואבוא עדי שער. והדקות נוקפות, והדקות טרופות, ומלחשות שפתותינו תפילה חרישית: 'פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום'.
ואזכור ימי צפייה דרוכה שהדאגה והתקווה שמשו בהם בערבוביא. ימים ארוכים אך קצרים מדי שסופם שקיעה, חושך עלטה.
'היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך'. שעריך – אלו שערי שמים, צדיקים יבואו בם.
ואזכור כיצד לוקחת מאתנו, תני, באבחת שער אכזרית אחת, ורק שערי דמעות לא ננעלו, הותרתם פתוחים מאחריך.
יהונתן
עמיעד אברהם
למנצח שקיעות וזריחות
פעמים שאני הוגה בך
ואיני בוכה עוד
כי באשר אזכורך
אינך דבר מלבד
המלאך המדליק ימים רחוצים
והמכבם להתערב
עיתים שהם מתבוססים בדמם
אולי מתוך רחמים
אתה הקומפוזיטור הגדול
של הזריחה והשקיעה
ואתה הפוקד על המזרח
להחוויר לעת שחר,
ולתרוג ענניו אפרסק
ואתה מעלה אד הטל
משפעת השדה המוריק
ומהביל את דרכי העפר
ומתחת לרגל ההלך
ואתה המנשיב רוחות שחר
ומצווה עת השמש תפציע מהר
ועת שתנטה ותזהיב הרחוב
מסתרי דה קריקו וצל שמכבר
ואתה המדליק פנסי הרחוב
אורות בחלון ועיני אמהות
ואתה המאדים מערב
וצורב עפעפי האבות
ואתה מעריב ערבים
ומטביע את השמש דמם
והינך היושב במרומים
בן אובד להורים ששכלו את יומם